גשם כבד עומד ליפול

אני בדרך כלל לא אוהדת גרסאות כיסוי בעברית לשירים לועזיים, זה תמיד נשמע מאולץ בעיניי, אבל יש משהו בתרגום של יהונתן גפן לשירו של בוב דילן שמצליח לתפוס את התמצית והלך הרוח של השיר לא פחות טוב מהמקור. אני כמובן מדברת על השיר "גשם כבד עומד ליפול" שנכתב ע"י דילן בקיץ 1962. תקופה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות וקצת לפני משבר הטילים בקובה כשברקע מלחמת וייטנאם ממשיכה לגבות קורבנות עצומים מהצבא האמריקאי. תקופה מתוחה עם הרבה חשדנות, חוסר וודאות ומחאות נגד הממסד.

גפן, שהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מנוף התרבות בארץ, לא חסך מעולם את דעותיו ואת הביקורת הנוקבת שלו כלפי הממסד, המיליטריזם והעוולות החברתיות. לא פעם הוא ספג קריאות להחרמת יצירותיו ואף איומים על חייו. מצידו גפן תמיד טען כי הוא רואה זאת כחובתו לבקר ולכתוב על כל העוולות (קטנות כגדולות) שהוא נחשף אליהן. הוא מעולם, אגב, לא טען שהוא רואה את עצמו כמוסמך לפתור אותן. 

מה שתפס אותי בתרגום של גפן הוא היכולת המופלאה שלו לשחק עם המילים כאילו היה לוליין בקרקס המפליא בגלגוליו באוויר מול הקהל המשתהה חסר הפעימה. זה מרגיש כאילו המילים נכתבו מתוך תחושת הזדהות אמיתית עם אווירת הנואשות שיש בשיר המקורי. את התרגום כתב גפן לכבוד מופע שהעלה יחד עם דני ליטני, ישראל בורוכוב ודני פאר שנקרא "זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" בשנת 1974. תקופה שבה ישראל עדיין ליקקה את פצעיה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל כמו השיר של דילן, גם התרגום נשאר רלוונטי לתקופתנו.

אני מניחה שמחאה היא מחאה היא מחאה. לא משנה איפה, לא משנה מתי. התחושה שהחזק תמיד ינצל את החלש, העני תמיד יתכופף אל מול העשיר, המנהיגים ינהגו לשמור על הכיסא במקום לנהוג אל עבר עתיד טוב יותר. הניצול, חוסר הצדק, האיבה, הפילוג, פרשות שחיתות, אנחנו והם, נדמה כאילו לא למדנו דבר. אז מה נעשה עכשיו? איך מתקדמים מכאן? אולי צריך באמת לייחל לגשם כבד שיבוא וישטוף הכל.

אז מה תעשה עכשיו ילדי תכול העין? כן מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?
עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט גשם כבד עומד ליפול…