ככה, ממרומי גילי, אני נזכר איך למדתי לאהוב את יום כיפור אבל התהליך היה איטי ומלא פניות חדות וכל מיני מחשבות ומצבים שכנראה יש הרבה אנשים עוברים. אולם לפני כל דבר, צריך להתייחס למצב הלא שגרתי של עוצר מוחלט מרצון של כל האוכלוסיה ביום כיפור. זה ממש לא מובן מאליו, וגם אין בתורה מצווה כזו שאומרת "לא תיסע ברכב ביום הזה", ואפילו אין ציווי כזה של הממסד הדתי או של רב כלשהו. בשלב זה של הסיפור כדאי לספר בדיחה של אנשים דתיים שאומרת בערך ככה: אנשים מקפידים באופן הרבה יותר חמור על קיום מנהגים מאשר על מצוות כתובות. הבדיחה אומרת שאילו היה כתוב "נהוג לא לגנוב" בעשרת הדברות במקום הנוסח שהאל כתב "לא תגנוב" אף אחד לא היה גונב אפילו אגורה מחבירו.
נחזור לזה, אבל עכשיו אני רוצה לספר על ימי הכיפור שלי לאורך השנים. בילדות זה היה סוג של סיוט, ללכת
לבית הכנסת ולדפדף כל כמה דקות לסוף התפילה לראות כמה נשאר. כמה שנים טובות אחרי זה נולדו ילדי
החמודים והם הגיעו די מהר לקיום מצוות אופניים ביום כיפור, מה שעורר אצלי התנגדות לא מובנת לאור המשפט הקודם. לקח קצת זמן, אבל אז התברר המצב המאד מיוחד הזה: ביום כיפור אתה יכול לשחרר את ילדך לרכב על אופניים בשכונה ולדעת שקיים סיכוי סביר שהם יגיעו הביתה בשלום בלי שנהג עצבני הוריד אותם בסיבוב. היינו לפני הרבה שנים בהולנד, שם יש שבילי אופניים ליד כל כביש, ובשלב הזה הייתי קורא ליום כיפור "יום הולנד".
מעבר לזה, גם בדומה להולנד של הזכרונות, ביום כיפור אנשים יורדים לכביש הסמוך לביתם וממש מדברים אחד עם השני. ממש ימות המשיח.
עכשיו כשהילדים גדלו והם יכולים לרכב לבד בכל יום בבטיחות סבירה, חזר לימי כיפור משהו שבהיעדר תיאור אחר אצטרך לקרוא לו "נופך רוחני". יש משהו במנהג הכללי לעצור את החיים ל-24 שעות שנראה שהוא מוטבע עמוק בתוך העם שלנו, ונראה שהוא יוצא לאוויר העולם דרך המנהג הזה, שאף אחד לא מחייב, לעצור את החיים ולתת לילדים לרכב על אופניים בביטחון. הלוואי שכל הימים שלנו בכל השנה יהיו כמו יום כיפור שמח.