בני האדם מונעים על ידי רצון אחד בסיסי. רצון לקבל הנאה ותענוג, כזה המניע את האדם לקום בבוקר, לצאת מהמיטה ולהשיג הנאה ותענוג גדולים יותר. האדם נמצא במרדף מתמיד אחרי האושר, ומוכן לעשות הרבה דברים כדי להשיג את אותו אושר מיוחל.
חוכמת הקבלה מלמדת אותנו שדרך של האדם להרגיש אושר היא לפרק את הרצון הזה למספר רב של רצונות. הרצונות הללו נחלקים לרצונות בסיסיים, כמו אוכל מסביסי ועד לארוחות גורמה, מין ומשפחה. מילוי רצונות אלו בעבר הרחוק הספיק לאדם להגיע למצב של אושר.
כיום האדם "המפותח" אינו מצליח להסתפק במילוי רצונות אלו והוא מחפש אמצעים נוספים להיות מאושר. את המחשבה שהאמצעים הללו יגרמו לו אושר הוא רוכש מהסביבה, אם באמצעות פרסומות ואם כתוצאה מתפיסת המציאות שלו את המצב בו נמצאים אנשים אחרים
אחת המוסכמות היותר מקובלות בחברה הינה שאם אתה עשיר אז אתה מאושר, מאושר שיש לך כסף לקנות את כל מה שליבך חפץ. העושר מעניק לך ביטחון כלכלי, האושר מאפשר לך לתת למשפחה מה שהיא צריכה, העושר מעניק לך רמת חיים ולא פחות חשוב העושר מעניק לך סטטוס חברתי גבוה, ובעיקר הוא פותח לך דלתות במקומות שונים כך שאתה מקבל חשיבות מכך שאתה הופך למושא לקנאה.
יחד עם זאת נאמר "כסף יעוור עיני חכמים", וגם "איזה הוא העשיר השמח בחלקו". החיים מלמדים אותנו שלהיות עשיר עם הרבה כסף לא בהכרח גורם לאדם להיות מאושר ויעידו על כך אין ספור פסיכולוגים המתפרנסים בכבוד מאותם עשירים. הכסף אינו קונה הכל ואין יום כמעט שלא מתפרסמות כתבות על משפחות של אנשים עשירים המתפרקות ועל ילדי עשירים המתמכרים לסמים דבר המעיד על כך שהם לא בהכרח מאושרים מהחיים בצל העושר.
אין ספק שלהיות עני אינו דבר טוב ורצוי שתמצא דרך לטפל בעוני בעולם. יחד עם זאת, אני רוצה להתייחס לעוני כמונח יחסי. אותו מנגנון הנאה ותענוג שנמצא באדם אינו מאפשר לו להיות מאושר ממה שיש לו, אלא הוא כל פעם משווה את עצמו לאחרים, ואז כמובן נוצרים מצבים שאדם שבעיני אחרים נחשב לעשיר, בעיני רוחו הוא מרגיש כעני היות והוא משווה את עצמו לעשירים ממנו, וכך הוא ממשיך לנסות להשיג עוד כסף כדי לעלות עליהם בעושרו.
על זה נאמר " אין האדם מת וחצי תאוותו בידו ".