במבט לאחור זכורים לי חגים שונים מילדותי המוקדמת וצער שלא נחגגו במשמעותם האמיתית, מחוסר ידיעה, מחוסר הכוונה לפי מה שאני מבינה היום מהאתר https://www.michaellaitman.com/he/ . ועוד, עם זאת, אפילו ציונים אלו השאירו זיקה וקשר לעם כולו, לגורל המשותף. שרק נרבה קשר ואהבה ונהפוך כל מועד לנ.צ. בדרך לערבות ההדדית- עד לאהבה ממש. שכל חג ומועד יהיה קרש קפיצה מהחוויה המצומצמת והאישית לחוויה הכללית ולרצון הכללי לשבת אחים גם יחד. אמן כן יהי רצון שתחושת היחד והביטחון ב"איש את אחיו יעזורו", תחושת הקהילתית והמשפחתיות, תשרנה בקרבנו בכל חג ומועד, בכל זמן, ושלתוכן ומתוכן נגדל את ילדינו ונכדנו.

סוכות

הסוכה שאבא שלי בנה הייתה תמיד מקור לגאווה. הוא היה אדם מבוגר מאד כשנולדתי, ניצול שואה, כל משפחתו נספתה, עד האחרון. חי, נפקד- נעדר, בצד החיים. ובכל זאת, בסוכות, הטריח את עצמו "לחטוב" ענפים של קני סוף, לקשור אותם למכונית, לגרור ולהביא אותם הביתה ואז היה אורג את הענפים, אחד ועוד אחד, בתוך רשת שהכין מבעוד מועד בין שלוש פאות של סוכת "נחלים" ומניח את היתרה כסכך. לאמא לא הייתה אף פעם סבלנות לקישוט או לציור. עסוקה הייתה מידי בלנהל את העולם. שלחה אותנו לקצה השני של הכפר לזוג מבוגר וערירי שיתעסקו בנו ובקישוטים. והם דוברי הונגרית, עברית במבטא כבד, יושבים ומנסים לגזור בנייר. לאישה מספר מקועקע על זרועה. קולה צרוד דרך קבע, אולי בגלל עשרות הסיגריות שגמעה. הבעל ומקטרת בפיו יושב בסלון, מאחוריו כלי קריסטל, עושה כמיטב יכולתו. ואמנם- המיטב. מקפל וגוזר, מקפל שוב וגוזר ואז פותח את הנייר הצבעוני והפלא נגלה. אחותי ואני שבות הביתה ושלל רב בידינו לתלות בסוכה. 

פורים

גן הילדים. אמא שולחת אותי לגן של "יקית" כי היא מאמינה ב"יקים", אותם יהודים ממוצא גרמני. גרמניה, כנראה סמל הקדמה והנאורות. הגננת אישה מבוגרת, צנומה, פניה מיובשות, שערה צבוע שחור, חסרת ילדים. המוצא היקי ניכר בה היטב, אישה קרה, שכלתנית. אני תמיד מעדיפה להיצמד לשתי הסייעות, ל"רבקה הרזה" ול"רבקה השמנה". במיוחד זכורה לי לטובה "רבקה השמנה", רגליה כגזעי עץ עצום, בלעדיה לא הייתי צולחת את גן הילדים והייתי נשארת שם כתה לעולם. ה"יקית" עושה עניין מכל דבר. מכבידה מאד בדרישותיה. נמצאת בכל מקום למטרות שיטור והשלטת סדר, לא נותנת לחיות. בפורים החליטה שעלי להיות "מוכרת גלידה" ולרקוד במעגל עם עוד שתי בנות. מי רוצה להיות מוכרת גלידה? זכור לי הסינר היפה שאמא מצאה ואת רגש האשמה הנורא והיסורים כשלא רציתי להשתתף במחזה ולמכור גלידה,  את העקשנות שלי ואת הדרישות הכוחניות של אמא ושל ה"יקית" שעשו יד אחת להרקיד אותי במעגל מוכרות הגלידה. לא זכורה לי בוודעות איך הסתיימה האפיזודה הזו. זכורות לי דמעות מלוחות מאד וריקוד, כנראה שלבסוף נכנעתי.

פסח

אבא שב מאחת הרפתות, חבורה בצורת פרסה גדולה וירוקה- כחולה בראשו. פרה בעטה בו כשניגש לטפל בה. ערב פסח. סדר מקומי, ביתי, כמעט סמלי. יש כמה מצות על השולחן וביצים ומי מלח. אולי עוד כמה מאכלים נאספים. אבא ואמא לא בקיאים ב"טקס". אבא כי בודאי הכריח את עצמו לשכוח. אמא כי אין לה מאיפה לזכור. אבא שוכב על הספה מאחורי השולחן עם שקית קרח למצחו. אנחנו על יד השולחן. אוכלים ביצה במי מלח. זכור לי במיוחד הסדר הזה בפשטותו, ביופיו. אחת הפעמים הספרות שכול המשפחה יחד, אבא שלי, אמא שלי אחיותי ואני. ואולי היו גם שירים לבסוף. 

אחד אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו, אלוהינו שבשמיים ובארץ